דרכו של הסמוראי במוות יסודה.ושל הרוכב????
התרסקויות...
רוכבי אופניים מתרסקים . אנו רואים בטלוויזיה את המקצוענים מתרסקים או חלילה את חברינו או עצמנו מתרסקים בהילוך איטי עם הקול המחריד והבלתי ניתן לבלבול של מתכת, קרבון, גלגלים המתנפצים על הכביש...
המקצוענים וגם המקצועיים, שוברים ידיים, עצמות בריח, מפרקים, צלעות מנפצים קסדות ובכל זאת אחרי שהם מחלימים הם חוזרים...
חוזרים להר הגעש שבגד בהם... חוזרים לחום וללהט ולאזור הסכנה...
בסרט "גוסט דוג דרכו של הלוחם" מדבר הסמוראי (פוראסט וויטקר המצויין ) על המשמעות של הסמוראי
"דרכו של הסמוראי במוות יסודה.חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום, בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים.
עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך. מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי"
ניתוח טקסט בסיסי של משמעות דברי הסמוראי היא שמרגע שלסמוראי הלוחם ברור שיש סיכוי סביר ויותר מכך שהוא ימות הוא מפסיק לדאוג מהאפשרות הזאת.
הפסקת הדאגה או העלמות החשש הופך אותו לממוקד יותר, חד יותר משוחרר מספקות חישובים ומעצורים. הוא הופך עקב כך ללוחם טוב יותר כי הוא חסר פחד.
ובמקום אחר ,מאה אחרת, לוחמים מסוג אחר מתעמתים בכל יום מחדש עם סיכונים ואפשרויות של התרסקויות ,פציעות ואפילו מוות ובכל זאת הם ממש כמו הסמוראים מנטרלים את הפחד , מנטרלים את המחשבות הרעות ומסכנים את עצמם ברכיבה בדבוקה צפופה סנטימטרים ספורים מגלגלי יריבים\חברים במהירות מסחררת בירידות בוגדניות ללא אפשרות לראות לעיתים מה קורה מקדימה ורק הסתמכות עיוורת על "היגיון" הדבוקה נותנת לו ביטחון שהסיבובים יעברו בשלום.
גרוע מכך זה בימים הרטובים מלאי הגשם כשהכבישים חלקים ושמנוניים מחכים להישמט מאחיזת הצמיגים הדקיקים.
אולי בניגוד לסמוראי רוכבי האופניים המקצועניים מדחיקים את המחשבה על הנפילה או משלימים עם העובדה שרוב הסיכויים שקרוב לוודאי יגיע יומם והם יפגשו את הטרמאק (הרצפה כביש) במפגש כואב.
רוכב כמו סטיוארט אוגריידי לדוגמה מציג הישג מרשים של שלוש שנים מסעירות שבהן שבר שלוש פעמים את עצם הבריח, פעמיים את הצלעות, וקיבל זעזוע מוח.
ובכל זאת הוא חזור בכל פעם לזירת הקרבות.
כמובן שהוא רק דוגמא למחויבות .תשוקה והדחקה של הלוחמים האלו, שממש כמו הסמוראים בסופו של דבר לא מפחדים למות או להתרסק.
את ההבדל בין הלוחמים המקצועיים לבין הלוחמים החובבים אפשר לראות ברמת המקצוע.
סמוראי היה לוחם מקצוען והווייתו הייתה החרב כמו גם המוות ומעל לכל הנאמנות לקוד ודרך הלוחם "הבושידו".
הרוכב המקצוען ממש כמו הסמוראי הווייתו היא האופניים (החרב) ונאמנות לקודי הרכיבה.
בשונה ממי שהולך לחוג קרטה או לאימוני מקלות או כל סגנון לחימה שם מאמצים המשתתפים את המחויבות החלקית ברמת האימון ,חלק מהקודים אבל לא את קבלת המוות כחלק מהחיים באופן כל כך מובהק.
גם הרוכבים החובבים באופניים מאמצים את רוב האלמנטים, המחויבות, האימונים,ההשקעה, אבל אפשר לראות איפה נעצרת בד"כ המחויבות הבלתי מתפשרת. היכן שנכנס הפחד, בישיבה מאחורי גלגלים בדבוקה סוערת מי שיש לו מה להפסיד לא יסכן את עצמו לסחוט עוד קמ"ש בירידה מהירה וטכנית, יש כאלה שצרכים להישאר בשליטה ורוכבים בצידי הדבוקה כיד לראות לקראת מה הם רוכבים, ולכן כאן טמון ההבדל בין הלוחמים ורוכבים מקצועניים לבין אלא המאמצים את דרכם אבל עד לגבול מסוים.
האם יש דרך להפסיק לפחד?
אולי הידיעה שקיים סיכוי יותר מסביר שבאחד מהקרבות ההרואיים האלו שבמיקום, דראפט ולא לאבד את הדבוקה אתה תתרסק ותיפול, אולי ,אולי הידיעה הזאת שבסוף זה ימצא אותך תקל על הפחד ותאפשר רכיבה זורמת יותר ופחות לחוצה ....